האם סביר לחשוב שנוכל לעצור את ההזדקנות? ומתי?

האם החיים ללא הזדקנות יהיו טובים יותר? האם העולם יהיה מקום טוב יותר? התשובה תלויה בהשקפה האישית שלנו. אבל בנוסף לשאלה סובייקטיבית של כדאיות, יש גם שאלה אובייקטיבית של היתכנות. הזדקנות נתפסת על פי רוב כמצב נתון שהשפעה ממשית עליו תמצא תמיד מחוץ להישג ידה של הטכנולוגיה. לא קשה להבין למה אנשים חושבים ככה. הזדקנות במובן הרחב של המילה משפיעה על כל דבר בעולם, חי ודומם. בני אדם יכולים לתמרן את חוקי הטבע אבל לא לשנות אותם.

למרבה המזל, כפי שהסברתי כאן, הזדקנות איננה חוק טבע. אבל אולי למרות שהזדקנות היא לא חוק טבע, היא מורכבת מידי מכדי שאי פעם נוכל לעצור אותה או לתקן אותה? למרות המורכבות של מחלות הסרטן והעמידות של חלק מהסרטנים אפילו לטיפולים מודרניים, רווחת הדעה שמדובר בבעיה פתירה מבחינה מדעית. הסוף לסרטן? שאלה של מתי ולא של האם. לגביי הזדקנות רווחת דעה הפוכה, הן בקרב הציבור הכללי והן בקרב קהילת המומחים. בשונה מחוקרי סרטן, שרואים במציאת מרפא לסרטן מטרה ריאלית ומוטיבציה למחקר שלהם, רוב חוקרי ההזדקנות מונעים על ידי סקרנות טהורה. המעשיים שביניהם מקווים שנוכל להשיג "הזדקנות בריאה", כלומר להגיע לגיל 100 עם נכות מינימלית. אבל חוקרים שרואים פתרון מדעי מקיף להזדקנות כמשהו בעל היתכנות הם נדירים. ראויים לציון דייויד סינקלייר מהארוורד, ומייסד SENS אוברי דה גריי, שבגלל הרדיקאליות שלו נאלץ לפעול מחוץ למיינסטרים המדעי.

כפי שכבר הבנתם, אני שייך למיעוט שחושב שהזדקנות היא סהכ עוד היבט של העולם שנוכל להשפיע עליו בעזרת טכנולוגיה. לא מדובר בעניין מחוייב מציאות או ביעד לא מעשי, ולראיה:

1. לא כל היצורים מזדקנים. אם האבולוציה הבינה איך עושים את זה גם אנחנו נבין.
2. אנחנו יודעים להשפיע על ההזדקנות של חיות מעבדה. בתולעים, מוטציות בודדות יכולות לעכב את ההזדקנות כך שמשך החיים גדל פי 10, ובאחינו העכברים יש כמה וכמה אמצעים פרמקולוגיים ואחרים להאריך את משך החיים בעשרות אחוזים ולהסיג לאחור היבטים מסויימים של הזדקנות.
3. כבר מסתמן שחלק מהממצאים מחיות מעבדה מתרגמים ברמה מסויימת לבני אדם. ע"ע מטפורמין, תרופה שניתנת נגד סכרת אבל מסתבר שהחולים שנוטלים אותה חיים בממוצע אפילו יותר מאדם ללא סכרת.

אבל העובדות האלה ידועות לכל החוקרים, ובכל זאת רובם ממשיכים לטעון שהזדקנות היא בלתי נמנעת. איך אני מסביר את זה? אני מסביר את זה בכך שגם חוקרים יכולים לסבול מקוצר רואי, ושגם חוקרים מושפעים מהטיות שפירטתי עליהן כאן. זו דעתי, על כל פנים. עוד מקור אי-הבנה הוא שאנשים, מסיבות פרגמטיות, נוטים להחליף את הצירוף "לא אפשרי בעתיד הנראה לעין" ב"לא אפשרי נקודה". אני מתערב שרוב החוקרים אומרים ב אבל בעצם מתכוונים א. מרגע שהמחלוקת היא לא על העקרון אלא על הפרטים, היא פתאום נעשית הרבה פחות אקוטית.

אז נניח שהמיעוט צודק כשהוא טוען שהזדקנות היא לא מחוייבת מציאות, ושאפשר יהיה לטפל בה, והשאלה היא בעצם מתי ולא האם. אדרבא, אם התשובה היא "בעוד מאתיים שנה" זה בכלל לא משנה מי צודק, לפחות לגביי מי שקורא את השורות האלה. לצערי, אני לא חותר לכך שיש לי צפי מאוד אופטימי. בהחלט יתכן שיעברו עוד מאתיים שנים לפני שהאדם הראשון יתעורר בבוקר באותו גיל, או צעיר יותר, מכפי שהיה אמש. אבל גם יתכן שזה יקרה בעוד עשרים שנים. רפלקציה על ההיסטוריה של המדע מלמדת שהעתיד הטכנולוגי קשה עד בלתי אפשרי לניבוי. פריצות הדרך הכי גדולות התרחשו ללא כל התראה מוקדמת. והתחזיות? הן כמעט תמיד מופרכות, בעיקר אלה מסוג "לא יתכן". בין נסיונות העבר לחזות את מגבלות הטכנולוגיה אפשר למצוא כמה כשלונות מפוארים, כמו הטענה שיקח לאדם מליוני שנים לבנות מכונת תעופה, שהתפרסמה בניו יורק טיימס רק שבועות לפני שהאחים רייט המריאו לשמים.

Hence, if it requires, say, a thousand years to fit for easy flight a bird which started with rudimentary wings, or ten thousand for one with started with no wings at all and had to sprout them ab initio, it might be assumed that the flying machine which will really fly might be evolved by the combined and continuous efforts of mathematicians and mechanicians in from one million to ten million years — provided, of course, we can meanwhile eliminate such little drawbacks and embarrassments as the existing relation between weight and strength in inorganic materials.

NEW YORK TIMES, 1903

ולמרות הזהירות שלי לגביי חיזוי העתיד, אני יכול לספק כמה מילות עידוד. במדעים הביולוגיים הושגה התקדמות אדירה בשנים האחרונות, ומקובל לחשוב שאנחנו נמצאים ב"תור הזהב" שלהם. אנחנו יודעים לעשות דברים שלפני 20 שנים היו בלתי נתפשים. למשל, אנחנו יודעים לרצף דנא בעלות נמוכה וזמן קצר בהרבה סדרי גודל מאשר לפני 20 שנים (ע"ע next generation sequencing), ולערוך דנא ברמת דיוק שלפני 20 שנה נחשבה דמיונית (ע"ע CRISPR). לאחרונה (2020) היינו עדים לפריצת דרך גם בתחום חיזוי קיפול חלבונים (ע"ע AlphaFold), בעיה שנחשבה לקשה ביותר. אני חושב שזה ברור שאנחנו רק מגרדים את גבולות האפשר. זה נותן תקווה, אבל קשה לגזור מזה לוח זמנים לפתרון של בעיית ההזדקנות.

יכול להיות שאתם חושבים לעצמכם שאולי באמת נעכב את ההזדקנות בכמה אחוזים בימי חיינו, אבל שינוי רדיקלי יקרה רק אחרי שכבר נמות, כשהטכנולוגיה תהיה הרבה יותר מתקדמת. אז הנה נקודה למחשבה – כדי שנהנה מהטכנולוגיה העתידית הזאת היא לא בהכרח צריכה להגיע במסגרת תוחלת החיים הנוכחית שלנו. גם אם בעוד 20 שנים עדיין לא נביס את ההזדקנות לחלוטין, יכול להיות שנדחה את המוות שלנו מספיק כדי לשרוד עד הקפיצה הטכנולוגית הבאה, וכן הלאה עד שתגיע הטכנולוגיה המושלמת. אוברי דה גריי מכנה את זה "מהירות בריחה". אם נשיג מהירות בריחה נחיה לראות את היום בו ההזדקנות תובס סופית. אם לא, עדיין הרווחנו כמה שנות חיים בריאות.